שבוע מוזר…

השקת הבלוג הייתה בשבילי שלב חשוב בדרכי החדשה, אודה כי היו רגעים שבו יכולתי לשבת ולטפוח לעצמי על החזה, הרי לא בכל יום יוצא לי ככה לצאת החוצה עם משהו חדש ושונה שמגדיר אותי קצת { ואולי הרבה} באופן אחר ושונה.
אני מניח שזה הפתיע אנשים רבים שמכירים אותי כבר שנים רבות אבל את הצד הזה שבי, של הכתיבה לא הכירו.

אני בן אדם שלא אוהב שינויים , כזה שעומד על קצה הצוק ולא קופץ עד שלא ממש מוכרח.
נשמע אולי מפחיד קצהו של צוק, זהו שלא בהכרח, הצוק הוא בעיני המתבונן ולי כל שינוי נראה כמו צוק.
השלב הזה של השינוי תמיד מזכיר לי ירידה בסנפלינג , הקטע הכי קשה זה הרגע שאתה צריך לסמוך על החבל שיחזיק אותך.

זהו קטע שאותי מפחיד עד מוות, אני עומד על קצהו של צוק מתחת עשרות מטרים של תהום פעורה ידיי אוחזות בחבל, גופי רתום ומאובטח ובכל זאת לאט לאט צריך לשחרר , לסמוך על החבל שיחזיק אותי.
לעבור ממצב של עמידה בו רגליי בטוחות על סלע המצוק למצב שבו אני תלוי באויר .
איך אני שונא את הקטע הזה , כבר אין דרך חזרה וזה השלב שבו אני משחרר שלל קללות עסיסיות לכל עבר ואז…
זהו רגלי באויר איזה כיף , איזה הרגשה של שחרור ,סיפוק ,כמעט כמו לעוף רק למטה… ואז אני מסתכל כלפי המשלח מרביץ חיוך של "עשיתי את זה״ ומתחיל לגלוש רגעים של אושר !

אז זהו ככה אני עם שינויים וככה עם הבלוג

חלמתי, החזקתי , כתבתי למגירה ובסוף שיחררתי את שנינו אותי ואותו לאויר העולם. איזה כיף זה היה!
במדד הפייסבוק הייתי מאושר 564 לייקים , 403 תגובות . 7 שיתופים , יותר מ 100 אנשים שנרשמו לניוז לטר….

ואז הבנתי שלא כולם הבינו אותי….
רבים חשבו שנולד לי ילד…
שעשיתי אותו עם פונדקאית….
התברר לי שאנשים קוראים כותרת…
רגילים כבר לקבל את התקציר….
לא בהכרח קוראים עד הסוף.

רגשותיי ומחשבותי נעו בין שעשוע לאכזבה, הרי יש לי בלוג, ובלוג מטבע היותו עוסק במילים, במשמעותם ואני רציתי שכולם יקראו בשקיקה כל מילה שכתבתי, רציתי מחיאות כפיים, רציתי תשואות!

אז מה למדתי?

שהפוסט בפייס בוק עשה את שלו.
שרציתי שיהייה "באז" וקיבלתי.
שיכול להיות שהתחכמתי קצת יותר מדי.
שבעצם אני אוהב להתחכם.
שהמדיום הזה {פייסבוק} לא נס ליחו ומוקדם להספידו.
שהקוראים אוהבים את זה אישי.
שככל שאהיה יותר אישי אגע בליבם של יותר אנשים.
שלא כולם לוחצים על "see more".
שגם מי שלוחץ לא קורה עד הסוף.
שכולם שמחו לפרגן.
גם אלו שחשבו שנולד לי ילד.
שאני לא שווה כתבה בלאשה אם לא נולד לי ילד מפונדקאית בגיל 53 .
שהשמש ביטבתה מכה בעוז.
ששווה להעיז.
ששווה להגשים חלום.
שאני יכול לסמוך על עצמי.
שאני גם החבל,גם הרתמה, גם המצוק וגם היכולת לשחרר כולם אני !
שכל פעם החיים שהחלטתי לשנות הרווחתי.
שעוד פוסט יצא לדרך….