ימי הצילומים של קולקציות הבוגרים של שנקר
הם תמיד ממתק מרענן.
התוצאה הסופית תמיד מלאת הפתעות
אבל האמת שלפני זה יש מלא הכנות
בעיקר בבחירת הדוגמנים והדוגמניות
צריך למצוא תמהיל מעניין
ובעיקר הן צריכות לדעת ״לעבוד״ כמו שאומרים
כי לדעת להציג בגד זה מורכב
לא כל שכן הבגדים המורכבים לפעמים של הסטודנטים.
ולא זה לא דבר פשוט בכלל
כי התקציב יחסית מוגבל
וצריך קצת לפרוט לבעלי הסוכנויות
על נימי הציונות, להזכיר להם
שלפעמים צריך להתגייס למען מטרה
וכן, יש פה גם תחושה של שליחות
כי אחרי הכל מדובר פה
באחד מ 10 בתי הספר לאופנה המובילים בעולם.
הקטע הקשה, לפחות בשבילי הוא אחרי הצילומים
כי יש בחירות, עיבודי תמונה, ואז מחכים.
עד התצוגה צריך להתאפק בסבלנות
אסור לשחרר תמונות
וזה למי שכבר מכיר אותי קצת לא פשוט לי בכלל.
פגשתי סטודנטים במצב לא פשוט
״נפגעי קורונה״ אפשר לקרוא להם.
וכן רואים את זה עליהם
משהו שם עצור, מאופק צנוע יותר
הקולקציות מכונסות בתוך עצמן
מרוכזות עמוק פנימה בחקירה אישית.
תקופה לא פשוטה למעצבי אופנה
בטח שלסטודנטים שרק רוצים, לעוף, ליצור, למרוד.
לעבוד איתם זה תמיד מעורר חושים
להם יש את תפקיד ״החולמים״ עכשיו בעולם
וזה תמיד מעורר השראה.
וכן עוד רגע הם כבר יעופו מהקן
יצטרכו לנופף כנפיים ולעוף
למצוא את מקומם בעולם הגדול
לשים לפעמים את החלומות הגדולים בצד
ןלכנס אותן לתוך כנפי המציאות הלא פשוטה.
ובכל זאת זאת השעה שלהם
לעוף, לחגוג, לשבת רגע אחד ולנוח
לפני שתחיל המירוץ הגדול של החיים
