האיש שלא מפחד מהפחד
עידו איזק הוא איש של ניגודים
שמתיישבים כולם באישיות שלו בסדר מופתי.
בטבעי שלי הוא איש של טישירט שחורה בארון
מצד שני כשתפגשו אותו
זה יהיה בחליפה נוצצת ואקסטרווגנטית
כזאת שלא היתה מביישת את פרדי מרקורי או אלטון ג׳ון.
הוא מעיד על עצמו ששנים הוא עטה על עצמו מסכה
הוא קורא לה עידו המניאק.
אחרי 10 שנים הוא פתאום שאל את עצמו
איפה הוא, העידו הזה שהוא מכיר.
וככה בשנייה שהוא הוריד את המסכה הזאת
של המנייאק
הוא התחיל לפרוח.
הוא מגדיר את עצמו כ star –
ופייר הוא הכי כוכב בעולם.
הוא איש חסר אגו
מה שמאפשר לו לשחרר את חרצובות לשונו
בלי שאף אחד יכעס עליו.
לפני שנים הדר גולדמן אמר עליו :
1 – אתה מראה לי את העתיד
2 – אתה אפילו לא יודע מי אתה.
הוא עשה מהפכה בצילם בארץ
כשהפך את הצילום בסמרטפון שלו
לאומנות של ממש.
כזאת שאפשר ממש להתקנא בה.
זו שיחה בין שני צלמים
שהדמיון ביניהם הוא השם כמובן
קודם כל.
ואח״כ האגו שבד״כ מונח בצד.
פה נגמר הדמיון ומתחיל העניין האמיתי.
אנחנו שונים אחד מהשני מאוד
ומצד שני, שירי בן ארי חיברה בינינו לא אחת.
אז אם זה נשמע לכם התחלה של שיחה מעניינת
מזמין אתכם להקשיב לנו.
על יצירה
על שינויים
על לא לפחד מהפחד
ובטח לא מנפילות.
האזנה נעימה.
השיחה הזאת עם ויוי תיקח אותך 30 שנה אחורה
למקום שבו הכל התחיל.
והיא תיקח אותך קדימה
לדבר הבא של ויוי שקורה ממש עכשיו.
בין לבין זו שיחה אינטימית
על אוטנטיות, על יצירה, על מחסומים
ואיך אפשר לעבור אותם.
ודיברנו כמובן על מסיכות
על אילו שהוסרו ועל כאלו שמעולם לא חבש.
נפגשנו כשהיינו עלמים אי שם בשנות ה20
לכאורה אין כמעט דבר שמחבר ביננו
בפועל יש ביננו חיבור בלתי מוסבר
אינטימי ועמוק.
באורך פלא שכזה לא פעם ולא פעמיים
מצאתי את עצמי במילים של ויוי.
מתרגש למצוא שוב ושוב את אותו המכנה המשותף
זה שמחבר ביננו בזרם תת קרקעי
כמעט בלתי נראה.
לפעמים באמצע השיחה
בא לי להגיד לויוי – תשמע זה לא פייר
כי כשאתה כזה מוכשר
העולם אולי נראה אחר לגמרי.
ומצד שני יש בה, בשיחה עם ויוי
מזוודה של תובנות לחיים
שאם רק נדע להקשיב
לקול הפנימי שלנו
נחייה אולי את החיים האלו ביותר שלווה ונחת.
בין לבין דיברנו עוד על מלא דברים
ובשביל זה כדאי לכם ללחוץ -play
האזנה נעימה
אם אהבתם – שימו איזה לייק תעשו subscribe
ואם בא לכם לשתף במילים או במחשבות
בכלל תבוא עליכם הברכה.
מסע הגיבורה של נדיה גורנשטיין.
ההיכרות בינו הולכת הרבה שנים אחורה
נדיה הייתה הארט דיירקטורית ואני הצלם
של הקמפיינים המאוד מושקעים ושונים
שצילמנו ביחד לסיגל דקל.
אני זוכר כבר אז ירידה לפרטים ועומקים
שלא הכרתי כמותם לא לפני ולא אחרי.
בשנים האחרונות נדיה במסע הגיבורה שלה
מסע חוצה תרבויות ויבשות
בין אומנות יפנית להקשרי תרבות סובייטים.
מסע שיש בו חיפוש של זהות
בין זרות לישראליות.
למסע הזה יש מחיר
והוא גם מפחיד לעיתים.
אם תשאלו את נדיה אין בה חרטה
להפך
המסע שלה מרתק ואין בו רגע דל.
זה מסע של הגשמה
של קול פנימי עצמתי שקורא לה
פשוט לקום וללכת.
השיחה שלנו, כמו נדיה היא שיחה עמוקה
יש בינו אפילו קווי השקה פה ושם.
מזמין אתכם להקשיב לשיחה הזאת
לכל אחד מאיתנו יש את מסע הגיבור שלו
ואולי ההקשבה הזאת
תחזק אתכם לקום ולהתחיל ללכת
לצעוד בשביל הגיבורה שלכם.
האזנה נעימה.
זו שיחה על הבקשה להיות בשמחה.
על דיוק ולמה כל כך חשוב לדייק.
על השאלה למה אנחנו צריכים לאסוף אינפורמציה על עצמנו.
עדי מגדירה את עצמה כעוף מוזר
כאחת שההוויה שלה היא להדהד לאחרים את עצמם.
היא הכי עצמה שהיא בתנועה החופשית שלה
ורק היא יודעת כמה זה משחרר.
שיחה עם עדי היא שיחה אינטנסיבית
היא בסקרנות ובפליאה אין סופיים
והיא לא תיתן לך לברוח.
עדי אומרת שאין תפל כי גם בתפל יש מלאות.
השאלה שגרה בתוכה כבר שנים היא מי אני ?
ויש בה נואשות להמשיג את עצמה לעצמה.
לראות את המובן מאלין והתיעוד שלו היו שנים ה – דבר שלה.
אם תשאלו אותה מה הדרייב שלה – היא תגיד לכם אמת.
ושם בדיוק במקום הזה – נולד פועם.
אם תבקשו ממנה את עצת הזהב שלה
היא תגיד לך – דע את עצמך.
ושמה , רק שתסמוך על הקול הפנימי שלך
שמה הפצע נרפא ואפשר להתקדם לדבר הבא.
מפחיד ?
תלוי את מי שואלים.
אם תשאלו את עדי
ותקשיבו לפרק הזה
יש מצב שתתחילו מסע חדש על עצמכם.
מוזמנים.
9 דברים על טל טנא צ׳צ׳קס.
1- בגיל 10 היא הרימה פיל
2 – לא מפחיד אותה להיות על אי בודד
3 – היא פוחדת מנחשים
4 – הים הוא ה ״ zone״ שלה
5 – העסוק בגבר שבאשה ובאשה שבגבר הוא חלק בלתי נפרד מהעשייה שלה
6 – היא מתהלכת בעולם עם ראש כחול { תרתי משמע }
7 – היא אומרת על עצמה – ״ אני צעצוע״ אני דגל ״
8 – היא הייתה רוצה ללמוד להשען יותר, לנוח על כתף אוהבת
9 – בראיון הזה היא הפכה ממש למיצג בתערוכה שלה
לראיין את טל היה אתגר לא פשוט
לא, כי היא מתראיינת קשה- להפך
האתגר היה לפתוח איתה את נושאי השיחה למחוזות אחרים.
למה ?
כי היא נושאת אג׳נדה מאוד ברורה בעולם הזה
היא אקטיביסטית חברתית, יצירתית ומוכשרת ברמות אחרות
ודווקא בגלל זה , בגלל לא מעט פודקאסטים אחרים שהשתתפה בהם
היה לי אתגר לפתוח מקום אחר, חדש
כזה שעוד לא דובר על האשה עם הראש הכחול.
האם הצלחתי ?
את השאלה הזאת אני כבר מפנה אליכם
לי יש תשובה
ובכל זאת התשובה שלכם היא זאת שחשובה כאן
מה אתם אומרים ?
ואם אהבתם – like ו subscribe – הדרך הבטוחה לפררקים הבאים
מה עדיף ישן ומוכר או חדש ומפתיע ?
היו שנים שהייתי אומר
ברור שישן ומוכר
גם כי אני חובב וינטג׳
וגם כי אני לא אוהב שינויים.
ובכל זאת בחרתי הפעם אחרת
את הפודקאסט שלי המסכה
שמתי ב hold כבר יותר משנה.
ואז….
ה 7.10 והכל נראה לי פתאום
מיותר ולא חשוב.
וכן היה לי חלום, שאיפה, רצון
לראיין את כל משתתפות הפרוייקט
לפודקאסט שלי
ופתאום זה נראה לי
הרבה פחות ממה שהיה לי נדמה.
בקיצור יש לו המשך – חדש שכזה
מעכשיו תגידו – המסכה – דור 2.
מה קורה שם?
או, זה הולך להיות מעניין אחר וחדש
ובעיקר עם הפנים קדימה
ולא לא יהיו פה ספויילרים
פשוט תלחצו – play
ותזכרו לעשות לי לייק או subscribe
אם אהבתם.
כי שני פרקים חדשים דנדשים
כבר ממש בקנה
הקמטים של הלב
נתחיל מהסוף.
בסוף הפרק אני שואל את קרן מה היית אומרת לנערה מגבעת עדה
ביום ההוא שיצאה ונסעה לתל אביב, רגע לפני שהחיים שלה השתנו
לבלי הכר.
שווה להקשיב לשיחה הזאת ולו רק בגלל הביטוי שקרן טובעת שם
במקום ההוא שהיא מדברת על הקמטים שבלב – אח איזה ביטוי לפנתיאון המילים.
זה אחד הפרקים המורכבים בעיניי בפודקאסט הזה
מודה שחששתי ממנו מאוד לפני שהוקלט.
זו שיחה לא פשוטה, פילוסופית אפילו לעיתים אפשר לומר.
כמי שנמצא כל חייו מהצד שלו של העדשה { מאחוריה }
זה לא פשוט לשמוע על המרחב שבעיניי קרן נתפס כמצמצם במהות שלו.
קרן מיכאלי זו שכבשה את העולם הזה
בקסם ובנוכחות שייש רק לה
ברחה ממנו בעור שיניה.
האזיקים שהעולם הזה כבל אותה בהם
היו כאלו שהיא לא הייתה מוכנה להושיט את ידיה אליהם.
היא ברחה מעולם ששאב ממנה את הנוכחות הפנימית שלה
והיא פשוט לא רצתה להיות שם.
אז אם אתם שואלים את עצמכם אם להקשיב לפרק הזה
תקשיבו ותאזינו לו ולו רק בשם הקול האחר שמושמע בו.
עולם הזוהר הזה שכל כך רבים רוצים להיות חלק ממנו
מקבל התבוננות שונה לגמרי דרך העיניים של קרן.
היא חיה היום חיים שקטים ואחרים לגמרי
מגדלת 3 ילדים ושוקדת על סיום עבודת הדוקטורט שלה.
היא עדיין הכי יפה בעולם כמו שכתב עליה מאור כהן
ואל העולם הזה שהיא כל כך הסעירה לפני כמעט 3 עשורים
היא פשוט לא מעוניינת לחזור
אפילו לא להציץ.
כל חזרה לשם היא חזרה לזירת הפשע מבחינתה.
אני אוהב את קרן מיכאלי אהבת נפש
משהו בה נגע בי מהרגע הראשון ההוא שהכרנו
אי שם בתחילת דרכי כשעוד הייתי אסיסטנט.
מזמין אתכם להקשיב לשיחה הזאת ומבטיח לכם דבר אחד
היא הולכת להכנס גם לכם
עמוק עמוק ללב.
היא בכלל תכננה חיים אחרים
שנים שהיא הצטיינה במשהו אחר לגמרי
השקיעה בו את כל כולה
הייתה בטוחה בקריירה שלה ככדורסלנית
בראש כבר היה לה מסלול מאורגן וברור.
ואז בגיל 19 היא קיבלה טלפון
כזה שזרק וטלטל אותה למקום אחר לגמרי
בלי שום הכנה מוקדמת
היא מצאה את עצמה מטופפת על המסלול הדוגמנות
בתצוגה היוקרתית של איב סאן לורן בפאריז
והיא אפילו לא ידעה מי הוא.
שון קוראת לזה במילים שלה
סיטואציית מצילת חיים
היא נזרקה למימי תעשיית האופנה
בלי שלמדה לשחות בו אפילו יום אחד
ומצאה את עצמה כמו דג במיים
מקפצת מיום צילומים אחד למישנהו
כובשת פסגה אחר פסגה.
ואז אחרי שהיא חיפשה את האיזונים הנכונים
את העוגנים האלו שיעזרו לה
להתמודד עם חיים של חוסר וודאות
עם יותר אודישנים של לא מכאלו של כן
היא הבינה שהיא צריכה רגע לעצור.
להבין שהחרדות, הפאניקה המחשבות הטורדניות
לא יחלפו ככה מעצמן
וככה בלי לשמוע אפילו שייש בעולם
מישהי שקוראים לה ברנה בראון
היא גילתה את הכח שבפגיעות
את ההבנה שכדי לשמור על עצמה, על הזוגיות שלה היא מפסיקה להתבייש.
ושם מהמקומות הנמוכים לכאורה
דווקא שם היא גילתה את הכחות שייש בה
היא גייסה שוב את כוחות הספורטאית שבה
אלו שלימדו אותה עיקשות והתמדה
וממשיכה להסתער על העולם הזה
קוטפת קמפיין אחר קמפיין.
שון הייתה צעירת המשתתפות בפרוייקט המסכה
משהו בנוכחות שלה ברשתות החברתיות
קרץ לי, רמז לי שייש לי פה עסק עם נשמה בוגרת
אפשר לומר עתיקה אפילו.
וכן דיברנו כמובן גם על מסכות אלו שהסירה
אלו ששומרות עליה ואלו שהיא מחכה להסיר.
מזמין אתכם להקשיב לשיחה שלי עם שון לוי
לשמוע כל צלול ועכשוי שמדבר בכנות מרגשת
על איך נראית ההצלחה במקומות הכי גבוהים שלה
מה העוגנים שעוזרים לה להתמודד איתם
וגם על ההתמודדות עם הצדדים האחרים, המוצלים יותר.
אלו שהיא מסתכלת עליהם בלבן של העיניים
לא מתביישת בהם יותר
לא מפחדת.
ההצלחה קרתה לה בין לילה, ממש כמו באגדות.
הצלחה ענקית כזאת שרואים רק בסרטים
גדולי מעצבי האופנה חשקו בדמותה
טובי הצלמים הביטו בה דרך העדשה שלהם
והיא ?
מההתחלה הרגישה שזה לא בשבילה
שסיפור האגדות הזה
מוטב שייתפר למידותיה של מישהי אחרת.
ובכל זאת עברו שנים עד שקמה והלכה
ההצלחה כמו שנהוג לומר פנים רבות לה
ולעזוב אותה ככה סתם
זאת שהביאה לה, אתגרים, עניין יוקרה ומעמד
היה תהליך ממושך ומורכב.
ישבתי עם מעיין קרת לשיחה
כזאת שמנסה להבין את הכוחות שייש בה
את הפער הזה הבלתי נתפס בין הפנים לחוץ
בין אידיאל היופי לנפש שלה שרק רצתה לברוח.
מעיין היא אישה אמיצה
יש לה דיבור שקט ורך
אבל אל תיטעו בה הוא נחרץ וברור לא פחות.
דיברנו על הדרך שלא תמיד הייתה ברורה
על החיבור פנימה, על ההקשבה לעצמי.
מעיין לא מפסיקה להשתנות, להתפתח
לשאת דגל ולהרים אותו אל על
לדבר בלי פחד גם על הסכנות שייש בעולם הזה
על המחיר שהוא גובה.
מזמין אתכם להקשיב לנו
אני מאמין שכל אחד יכול למצוא פיסה ממנו בשיחה הזאת
ובעיקר אומץ להסתכל פנימה
ולחפש את התשובות קודם כל שם.
האזנה נעימה, ואם אהבתם
תעשו לייק, בקשו לעקוב
ובעיקר שתפו אותי, מעניין אותי לשמוע.
אם היו מבקשים ממני לעצום את העיניים ולהגיד הכי בשלוף איזו מילה עולה לי
כשאני חושב על יעל רייך הייתי אומר – מיסתורין.
היא אחת הדמויות היותר מסקרנות שהיו ועדיין בעולם האופנה בארץ
יופי אחר , לא מפה, לא ברור, מסתורי, אוונגרדי, אלטיסטי.
סשן הצילומים איתה בפרוייקט המסכה היה אחד החזקים שבהם.
ואחריו הייתה דממה.
דממה שהייתה לי קשה להבנה.
היו רגעים שממש חשבתי שפגעתי בה
אחרת לך תסביר את ההעלמות שלה מכל מה שקרה אחרי זה.
בסוף אזרתי אומץ ושאלתי אותה אם תסכים להתראיין לפודקאסט שלי
ויעל ישר אמרה כן, בטח, בשמחה.
לא מזמן נסעתי לבית היפואי שלה לראיין אותה
שקענו שם לשיחה מרתקת בעיניי
על הנוכחות שלה בעולם האופנה, על הילדה ההיא
שמרגע שעמדה על דעתה הבינה שהיא לא ממש שייכת
שיש מקומות אחרים בעולם שבהם תהייה אולי מובנת יותר.
יעל רייך היא דמות מורכבת, לא תמיד קלה להבנה בעיניי הסביבה
ואני כל כך שמח על השיחה הזאת
כי לפחות אני מבין אותה קצת יותר עכשיו
כי אי אפשר שלא להתאהב בכנות שלה, בישירות הבלתי מתפשרת.
וכן הבנתי למה היא לא באה לתערוכה שלי
וכל כך שמחתי שאפשרנו לעצמנו לפתוח את המקום הזה
להבין טוב יותר אחד את השנייה.
ואיזה כיף שבסוף יעל בחרה לחזור לפה, ליפו
עולם האופנה היה חסר אם לא הייתה פה
וכולנו כל כך נשכרים מהנוכחות שלה בו
כי היא מביאה איתה משהו אחר
כזה ששווה להקשיב לו.
