מדי כמה שנים אני מגיע לארגז הנוסטגליה שלי….
שם בין פנקס החוגר לתעודת הבגרות שלי שוכבת תמונה.
ובתמונה זוג ביום חתונתם – מהימים שבהם צילמתי חתונות.
הזוג יפה, צעיר ומאושר כדרכם של זוגות ביום חתונתם.
זו התמונה היחידה שנשמרה לי מכל אותם זוגות שצילמתי אז
למה? – לאלוהים פתרונים , אבל התמונה איתי, מסמלת תקופה.
עם השנים באופן די מוזר היא שומרת איתי על קשר התמונה….
בשנתיים האחרונות אני והתמונה מתקרבים אט אט.
אשתי היא החוט המקשר הפעם, אני התמונה והבחורה שבתמונה
מתחילים סוג של ריקוד, מהוסס, מגשש, כמעט ללא מילים.
עד לפני כחודשיים בה נפגשנו שוב, 20 שנה אחרי התמונה ההיא.
שנינו כבר לא צעירים מתרגלים לקידומת 05 מלמעלה ומלמטה.
המפגש משמח,טעים אבל מסתובב סחור סחור ורק לקראת סופו
פרידה מצטרפת אלינו, התמונה מתחילה להתבהר
ובעיניים של תמרי נקווית לחלוחית.
התחלנו מסע , תמרי ואני , מסע רגיש, עדין ומורכב בו נדרשתי לכישורי הצילום ואהבת האופנה שבי מצד אחד.
בצד השני חבשתי את כובע הפוטותרפיסט בו ניסיתי ללוות את תמרי בתהליך ארוך ועמוק שעצב ושמחה שוררים בו
משתרגים אחד בשני
לפותים חזק חזק זה בזה.
ניסיתי להיות קשוב, לתת לדברים לנוע בקצב ובאופן שתמרי רוצה וצריכה.
זה סיפור של מסע שהצטרפתי אליו לקטע מן הדרך הארוכה בחיפוש אחר משמעות שמלווה את תמרי מיום הולדתה כך נדמה.
מזמין להכנס לבלוג הכה משובח של
Tamari Slonim Libes
ובדגש על הפוסט האחרון – עיגולים של שמחה עיגולים של כאב בו זכיתי לקחת חלק.
צילום – Iddo Lavie
סטיילינג – Hila Chilo Amrani
איפור – מילי מזרחי
שיער – Ravid Peleg