קיפלת אותי חזרה לתוך המשפחה שלי

לפני שנים בעיר שנקראת ברילוצ׳ה שבארגנטינה
או בשמה האחרת עיר השוקולד
ראיתי איך מכינים מקופלת
לוקחים שפכטל ודוחפים את הקצה
עד שכל השוקולד מתקפל ונצמד לחתיכה אחת.
זה מרגיש ככה בדיוק
ביום בהיר אחד
התקפלנו לתוך עצמינו.
הימים הראשונים של הסגר הראשון
היו בעיני ממתק אמיתי
לולא ידענו מה קורה בחוץ
אפשר היה לחשוב שטוב מזה לא יכול להיות.
את המילה משעמם לי לא שמענו תקופה ארוכה
היינו ביחד והיה לנו טוב
מין קפסולה נחמדה שכזאת.

צילום עדו לביא

קיפלת אותי לתוך אי ודאות כלכלית

אני זוכר את התחושות הראשונות
תחושות של אימה.
נזכרתי בתקופות אחרות
בהן המציאות השתנתה לאנשים מול העיניים
והם כמו איילה מסונוורת באמצע הכביש
פשוט קפאו אל קיצם.
באורח פלא נוכחתי שאיכשהו בסוף
דברים מסתדרים
כל פעם נס קטן אחר.
אני משתדל מאז , זה לא תמיד מצליח לי
להתרכז יותר בתחושה של ״יש״
פחות בתחושות של ״אין״
זה תרגיל לא פשוט עבורי
הרי אני זה שנושא בגאווה את דגל הפולניות.
דורות של פולנייה אני נושא על הכתפיים.

השנה שקיפלה אותי לתוך עצמי

קיפלת אותי לתוך השינוי

אני שהכי לא אוהב שינויים בעולם
נאלץ להתרגל אליהם אחד אחרי השני.
אני חי בתחושה מתמדת
שהרכבת נוסעת מהר מדי.
הי, בא לי לצעוק לה
Slow down, you move to fast
עד שהתחלתי לעקל דבר אחד
כבר הגיע השני
ומסביב, כולם יודעים, כולם עושים
כולם כל כך פעילים כל הזמן.
אני מנסה להדביק את הפער
לעמוד בקצב
לפעמים זה מצליח לי
לפעמים פחות
אשה חכמה אחת מייעצת
לא לפחוד, לאמץ אותם, את השינויים
אני בהשתדלות, וההשתדלות הזאת
גוזלת ממני הרבה כוחות.

השנה שקיפלה אותי לתוך עצמי

קיפלת אותי לתוך הכתיבה

אותה אשה חכמה אמרה
מה הדבר הזה שאותו הייתם
מוכנים לעשות בלי הפסקה.
היייתי אמור לענות צילום
או סדנאות, או הרצאות
אבל לא, לא על זה חשבתי.
לכתוב.
את זה אני מוכן
כל יום, כל היום.
לא תמיד יש לי מה להגיד
ומנגד, תמיד יש לי בראש
עוד 5 פוסטים שלא כתבתי.
ימים שאני לא כותב בהם
עושים אותי עצבני
לא שקט, חסר מנוחה.
כתבתי הרבה השנה
אני הולך ומתפתח שם
רק לסדנת כתיבה עוד לא הלכתי
שם לי את זה בחזון  2021
השנה שקיפלה אותי לתוך עצמי

קיפלת אותי עמוק עמוק לתוך ה zoom

מוזר לחשוב על משהו
שלפני שנה לא ידעתי עליו דבר
הפך לכל כך מוכר ומובן מאליו.
ביליתי השנה משני צדדיו של המתרס
גם מהצד הקולט
וגם מהצד הפולט.
כמה אינפורמציה, אלוהים.
היו שעות שהייתי מרותק לריבועים שמולי
נהנה מכל רגע
והיו שעות שהשתעממתי למוות
מתבייש לנתק מצלמה וללכת
בכל זאת מהצד השני
יש מישהו שהשקיע חשב וייצר.
הוא נכנס לחיים שלי בסערה
ונראה שהוא פה כדי להשאר
את השינוי הזה דווקא אימצתי בקלות יחסית
מה שמראה דווקא
שכשאני רוצה אני יכול.

השנה שקיפלה אותי לתוך עצמי

קיפלת אותי לתוך הגוף שלי

כן, כן זה שהולך ומתבגר לאיטו.
חודשים של הזנחה, ואכילה בלתי פוסקת
הביאו אותי למקומות פחות טובים.
בחודשיים האחרונים הכנסתי את ההליכה לחיי.
שיניתי מהרגלי
התחלתי לקום כל בוקר וללכת
40 דקות אני ובלה יוצאים לטיול
משתדל להעלות דופק.
בבואת הגוף שלי שהשמש מטילה
על השביל שמשמאל
גורמת לאהוב את עצמי פחות.
הרגעים שבהם אני מנסה לרוץ לאיטי
עד כמה שהגב הדואב שלי מאפשר
והשמש מאחורי, מטילה צל ארוך קדימה
הם רגעים שלעיתים, רק לעיתים
אני חש סוג מסויים
של התרוממות רוח.
לפעמים אני נעצר לצלם
העיניים שלי כל הזמן עובדות
מסתכלות, מביטות, מתבוננות, רואות.

השנה שקיפלה אותי לתוך עצמי

קיפלת אותי לתוך ים של מצבי רוח.

רכבת הרים
נדנדה עולה ויורדת
ספינה שמיטלטלת ללא כיוון
בין גלי הים
רבים הדימויים לתאר את הטלטלות.
יש ימים שטוב
יש ימים שלא.
לפעמים זה בא לי בהפתעה
תוקף אותי בלי אזהרה.
יש ימים שזו תחושה שלא עוזבת.
גיליתי שמוזיקה עוזרת
חיבוק טוב
שיחה עם חבר טלפוני { בד״כ זו חברה}
קצת לנשום אויר בחוץ
רבות הדרכים מסתבר
לומד לקבל אותם לתוכי את מצבי הרוח המשתנים.

השנה שקיפלה אותי לתוך עצמי

קיפלת אותי לתוך התמה שלי

אני נובר וחופר
מגלה שהראש שלי
זה מקום די מסובך לחיות בו.
החיים מסתבר הם דבר לא פשוט
אני מקנא באנשים שקל להם
שחיים יותר בשלום עם עצמם
שאולי שואלים את עצמם פחות שאלות
או שפשוט יש להם תשובות יותר טובות.
לא הייתי מתחלף ולו לרגע
לא הייתי חוזר אפילו צעד אחד לאחור
מה כן ?
יותר אמונה בעצמי – ההוא לא עושה לי את זה
יותר שמחה ופחות ביקורת, עצמית ובכלל.
יותר פתיחות לשינויים
יותר אומץ לשנות. לעשות.
יותר הכרת תודה
יותר אמונה בלא נודע.

השנה שקיפלה אותי לתוך עצמי

היית שנה מקופלת מאוד 2020
כזאת שצופנת בחובה הרבה שאלות.
שתהיה 2021 שנה פתוחה
שנה ברוכה
שנה בהירה וצלולה.