רגע – זה היא או הוא ?

מצד אחד זה וירוס סימן שזה זכר
מצד שני השם קורונה – סיומת ה סימן לנקבה.
בקיצור מבלבלת, לא סגורה על עצמה.
אולי בגלל זה כל כך קשה להבין אותה
מין סוג של אנדרוגינוס
מבולבל שכזה.
מתעתע ומחליף זהויות

צילום עדו לביא

54 שנים

זה מס החורפים שלי עד כה
54 שנים מלאי ארועים, רגעים מרוממים
טרגדיות,שמחות קטנות, שמחות גדולות
אהבה אחת גדולה
3 ילדים
בת ושני בנים
וכלבה בת שנה
חיים שלמים.
כזה עוד לא דמיינתי
ותאמינו לי יש לי דמיון פרוע
ומה שקורה אצלי בחלומות זה בכלל
יכול לפרנס אוגדות של פסיאכטרים.
פרויד ואני היינו חוגגים נראה לי.

לפני כמה חודשים
היא פשוט נחתה פה
לאט לאט אבל מהר מהר
כפתה עלינו מציאות דמיונית לחלוטין.
המחשבה כמה מהר אנחנו מסתגלים
מטלטלת ומפחידה
אותי היא מחזירה ישר לזמנים אחרים
בהם השתנתה לאנשים המציאות
והם הסתגלו והסתגלו
עד שלא היו.

צילום עדו לביא

ובעיקר

אין במה להיאחז
שום נסיון קודם לא תופס פה
תובנות, מסקנות, קונספירציות
הכל הולך.
וה zoom – מה איתו ?
ילך, יישאר ?
למה נחזור אחרי שזה יגמר
אם זה יגמר בכלל?
אני הולך אם ההרגשה שזה היה קצר מדי
לא מספיק ארוך כדי לשנות
להפוך הרגלים
באמת לטלטל אותנו
כל כך חזק
ככה שבאמת יבוא שינוי.

צילום עדו לביא

יש ימים שאני משתבלל

ויש ימים שאני מטייל בחוץ – מדמיין
רק דברים טובים.
יש ימים שאני מסתער יורה לכל עבר
מלא תוכניות ומחשבות
ויש ימים של כלום.

״ נד, נד, נד, נד
רד עלה עלה ורד״

המון שירים רצים לי בראש
לכל אחד משפט, כזה שמתאים.
מתאר רסיסים של הוויה.
מתחברים לרגע ושוב
מאבדים משמעות.

״ מה יהיה בסופנו ?
השמיים עמדו מלכת
אלמלא השעון שתיקתק
לא ידענו שכה רחוקים
אנו כבר מהבוקר״

צילום עדו לביא

ובעיקר חסרה לי הפרספקטיבה

קשה להבין מעין הסערה
מה גודלה שם בחוץ.
כמה הרס היא זרעה
כמה חורבן השאירה אחריה
היכן לא הייתה
לא השאירה את חותמה כלל.

לאחרונה
נתקלתי ככה במקרה
במוזיאון הקורונה.
מעולם לא חשבתי על מוזיאון וירטואלי
שיש בכלל דבר כזה
שזה בכלל אפשרי
אולי כי אני כזה מרובע
שונא שינויים יחייה.
הוא מרתק המוזיאון הזה
סיפור שלם מסופר רק בתמונות
כאלו שממחישות
בלי הרבה דרמה
מציאות הזוייה ומטורפת
קשה לתפיסה ולאחיזה.

צילום עדו לביא

עוד יבוא הזמן לסיכומים

תילי תילים של מילים
כבר נכתבו ועוד ייכתבו
ואנחנו נוכל להגיד
היינו פה.
אנחנו אלו שזכו
או קוללו
אלו שחיו בזמן ההוא
זמן קרונה.